גאיה
הקדמה
נדב ואני רצינו לכתוב את הפוסט הזה מהרגע שגילינו שאני בהריון עם הילדה השנייה שלנו, גאיה, אבל החלטנו שאנחנו מחכים איתו עד אחרי הלידה. לאחר הלידה, המצב של נדב הידרדר במהירות, הפוסט כל פעם נדחה, עד שבסוף, כשנדב אושפז, כשבוע לפני שנפטר, גאיה הייתה בת 5-6 שבועות, שכבנו שנינו על המיטה שלו בבית החולים והחלטנו שזה הזמן לכתוב אותו. הפוסט הזה משתף את תהליך קבלת ההחלטה להביא ילד/ה לעולם, למרות מחלת הסרטן, מנקודות המבט האישיות שלי ושל נדב. אומנם ישבנו אחד ליד השניה, אבל כתבנו כל אחד את החלק שלו בנפרד כי למרות שזו הייתה החלטה משותפת ושלמה של שנינו, כל אחד הגיע ממקום אחר בתוך המסע זה.
מורן
אני כותבת את השורות האלה אחרי שגאיה המתוקה שלנו כבר כאן, הרגיש לי נכון קודם ללדת ואז לשתף בהחלטה הזאת שאני ונדב קיבלנו, כל אחד מהצד שלו.
אז מאיפה מתחילים?
אני אז בגיל 38, נשואה +1 לנדב, בעלי המהמם שאובחן עם סרטן בשלב 4 (מה שאומר שאין ריפוי). נמצאים בארה"ב לצורך טיפולים. בינתיים יש כל כך הרבה נושאים שעולים ונדחים שוב ושוב, חסכונות, קריירה, התקדמויות, ונושאים אחרים. החיים פשוט בהולד.
ורגע מה לגבי משפחה?
אני בת 38 ואין לי מושג לאן החיים שלנו הולכים. אני רוצה רק ילד אחד? תמיד רציתי משפחה עם לפחות 2 ילדים פלוס בעל. האם יונתי יישאר ילד יחיד? כל כך הרבה שאלות עולות.
בשלב הזה בגלל הסרטן והטיפולים היה ברור שבצורה טבעית לא נוכל להיכנס להריון (ובמקביל גם לא בדרך מלאכותית כי אנחנו לא בארץ). אני מתחילה לדבר על המחשבות האלה עם נדב.
נדב לא כל כך מתחבר, הוא במקום אחר בכלל. לא יודע אם זה דבר נכון מבחינתו אם הוא רוצה לבלות את הזמן שנשאר לו בהחלפת טיטולים וכדו'… אז הנחתי לזה, התמקדנו בלנסות את הטיפול בארה"ב, התמקדנו בלחיות ולנסות להנות כמה שיותר מהתקופה הזאת ואז נחזור לארץ ונראה.
בינתיים השהות בארה"ב מתארכת. מחודשיים-שלושה זה הופך לחצי שנה, ואז לשמונה חודשים ואני מתחילה לחשוב לאן זה הולך? נושא ההריון עולה בינינו שוב ושוב, לפעמים מהצד של נדב ולפעמים מהצד שלי.
בשלב הזה יונתן שלנו כבר כמעט בן שנתיים ואנחנו נהנים מכל רגע וגם מרגישים אופטימיים לגבי המצב של נדב, הטיפול התקדם טוב ואז המשכנו למחקר שעבד בהתחלה מצוין ויש תקווה. עכשיו כשנושא עולה, הפעם אנחנו תמימי דעים לגביו, אנחנו רוצים עוד ילד (או ילדה…)
נקפוץ כמה צעדים קדימה –
לאחרי סאשן טיפולי פוריות קצר, בזמן שנדב מקבל טיפול בארה"ב, אני נכנסת להריון. לאחר כמה חודשים משתפת אנשים סביבי בהריון ובהחלטה.
התגובות שונות. חלק לא אומרים בבירור אבל מה שעובר להם בראש זה "למה?", אנשים אחרים פשוט אומרים מזל טוב וקצת מרחמים עלינו. יש גם את אלו ששמחים ומתרגשים ממש (מה שהפתיע אותנו זה שלרוב התגובות השמחות הגיעו מאנשים במעגלים רחוקים).
אז מה עבר לנו בראש? אנחנו אוהבים להיות הורים, אנחנו רוצים משפחה, אנחנו רוצים אח או אחות ליונתן והכי חשוב למרות כל ה"מתנה" הזאת, אנחנו רוצים להמשיך לחיות!
היום, לאחר שגאיה המהממת נולדה והמצב של נדב הדרדר, אנחנו מבינים כמה החלק האחרון הוא נכון. כיצד היא ויונתן פשוט מסמלים את החיים ואת ההמשכיות במצב הקשה הזה.
עכשיו עולה השאלה, מה הלאה?!
האמת שאני ממש לא יודעת (מה שמאוד קשה לי להחזיק). אני מקווה תחילה לייצב את הילדים או אותנו ואז לראות איך ממשיכים מכאן ולייצב את הספינה.
נדב
מכירים את הסיטואציה שאתם כמה חודשים לתוך הריון ומתחילה סאגת השמות? יש כל מיני גישות. יש את אלה שעושים רשימות וקבצי אקסל ואלימינציות עד שמצמצמים לשם אחד רצוי. יש את אלה שמחפשים את השם המקורי שאף אחד עוד לא השתמש בו. יש את אלה שחשוב להם משמעויות קבליות ויש את אלה שרוצים שם עם תעתיק בינלאומי שלילד יהיה קל בהרווארד. בכל מקרה מדובר באיוונט משמעותי בתהליך ההולדה, לתת לאדם את שמו שילווה אותו כל חייו.
אני ומורן שיחקנו קצת את משחק השמות עם גאיה ואפילו היינו די נינוחים כי עם יונתן בחרנו באופן מאוד אינטואיטיבי וזה הרגיש מאוד נכון.
אבל כשגאיה נולדה, לא הצלחנו להסכים על שום כיוון. כל יום עלו הצעות חדשות, חלקן שלי, חלקן של מורן, והשני כמעט מיד פסל.
לקח לנו 10 ימים להסכים על השם גאיה, וגם זה לא היה באיזה הברקה. זה שם שהיה שם מההתחלה וכל הזמן נשאר באופציות מול כל מיני שמות שבאו והלכו.
איך להבין את כל הדבר הזה?
אני חושב שמשתקפים מהדבר כמה דברים – קודם כל המקום השונה מאוד שלי וגם עצם ההתעכבות הארוכה בבחירת השם מנכיחה את האמביוולנטיות של שנינו ובאופן כללי של מורן כלפי עצם ההחלטה להביא לעולם ילד נוסף.
היינו בארה"ב וכבר דיברנו על זה זמן מה, אבל תמיד היינו אמביוולנטיים, פעם מורן יותר, פעם אני יותר.
המחשבה העיקרית שלי היתה שליונתן תהיה אח/אחות. אחים זה אחד הדברים הכי חשובים והכי חזקים בעיני, אתה לומד להתמודד עם קבוצת השווים שלך, לומד לחלוק, ואם בונים נכון, זה יכול להיות הקשרים הארוכים והמשפיעים על חייך ביותר. רציתי לתת ליונתי את ההזדמנות הזו.
המחיר בשבילי היה שייתכן שלא יהיה לי מקום בלב לעוד ילד כשאני נכנס לזה. גם לא הייתי בטוח שטיפול בפעוטה זה משהו שארצה אם יוותרו לי כמה שבועות/חודשים. אני רק אציין את הסוף החיובי – התאהבתי בגאיה שניה אחרי שהיא יצאה מהבטן.
אני חושב שעם הזמן והעיבוד שעשינו כל אחד, זה לא שהבנו פתאום יותר את הסיבות, אלא הבנו שאנחנו שנינו בסופו של דבר אנשים משפחתיים, ואם הייתי ממשיך בחיי כנראה היו לי עוד כמה ילדים, והחוויה הבאמת מדהימה של הגידול של יונתן.
הכי חששתי מכאוס בבית – שאני מתדרדר, הילדה נולדת, מי יודע מה יהיו הצרכים שלה ושלי, ויונתן בן 3 נגמל מטיטולים. הנבואה התקיימה כמובן במדויק ואני הדרדרתי מאוד בחודש הראשון של חייה אבל היא עדיין הספיקה להתרפק קצת על אבא…
דבר אחרון, נטיתי לחשוב שהחלטה כמו הבאת ילד לעולם צריכה להילקח ממקום רציונלי, שיודע פחות או יותר מה המשאבים שלו וכו' אבל מצבים לא נורמליים דורשים כנראה החלטות שלמתבונן החיצוני לא תמיד נראות כהחלטות אחראיות. אז לקחנו החלטה יותר אינטואיטיבית, ויצאנו לעוד מסע בתוך המסע.
מדהימים. אני ללא מילים. איזה זוג אמיצים.
איך שאני אוהבת אתכם! ואני לגמרי מבינה ומתחברת לכל התפיסה שלכם ולכל הגישה שלכם. מדהימים שכמוכם🙌🙌🙌
אתם מדהימים כל כך
בלי להכיר, הילדים שלכם זכו בזוג הורים מדהימים.
ריגשתם מאוד. קיבלתם החלטה מדהימה וכ"כ נכונה.
כמה מרגש, והתמונה של נדב עם גאיה
זה נהדר, ליונתן, לך, לכל מי שאוהב את נדב, ונדב גם זכה לעוד אהבה גדולה
הבאת ילד לעולם הוא לחלוטין משהו של רגש. כל הכבוד לכם שהלכתם עם הרגש.
גם אצלינו היו הרבה הרמות גבות גלויות וסמויות עם הילדה הרביעית בנסיבות הרבה יותר פשוטות משלכם.
חיבוק חזק!