איך גם נהנים מהאתגר הזה?

אם אתם חולים בסרטן, במיוחד סרטן "רציני", גרורתי וזה… אתם בטח מכירים את המנטרות והקלישאות לגבי שיפור מצב רוח והתמודדות חיובית מול המחלה. הנה כמה מהן:

  • אמירות לגבי קשרי גוף ונפש ואיך מצב רוח טוב יכול להשפיע לטובה על המאבק במחלה
  • את צריכה להזיז את הגוף כמה שיותר, לעשות ספורט, זה משחרר אנדורפינים וממריץ
  • תתמקד בדברים שכיף לך לעשות, תאמץ תחביב
  • תמצא לך מטרה
  • תתחילי לעשות מדיטציה
  • תשקיעי עכשיו בדברים החשובים באמת

אני יודע איך זה מרגיש. הדבר האחרון שאתם צריכים עכשיו זה טיפים לחיים טובים ופסיכולוגיה חיובית. אחרי הכל, כמה חיובי אפשר להיות כשמתמודדים עם חרדת מוות יומיומית, שגרת טיפולים כואבים, וחוסר ודאות כללי לגבי החיים. אני לא אומר שהעיצות הקונקרטיות האלה לא יכולות לעזור למישהו, אבל אני רוצה להגיד פה משהו יותר עמוק על היכולת ליהנות.

לא חשבתי ש"אדע" איך להרגיש טוב או ליהנות תוך כדי המחלה. אחר כך כן חשבתי שאני יודע, ואז המון פעמים חשבתי שאיבדתי את זה. ואולי כן מתישהו אני אאבד את היכולת הזו. אבל יש לי כמה תובנות על העניין מתוך החוויות האישיות שלי.

קודם כל, החוויה שלנו כבני אדם כל הזמן משתנה. חוץ מבמקרים קיצוניים מאוד כמו אבל או דיכאון קליני,  בד"כ תמצאו אנשים שנעים בין חוויות חיוביות ושליליות, לפעמים ימים כאלה או כאלה, לפעמים עם שינויים במהלך היום ואפילו במהלך השעה. גם אם אנחנו מרגישים שהיה לנו יום גרוע, כשמתעמקים ומשחזרים, בדרך כלל מגלים שהיו גם נקודות אור. סרטן הוא בד"כ מחלה לטווח ארוך, עם החמרות, הטבות, רימיסיות וחזרות. דבר נוסף – אנחנו יצור שמסתגל נורא מהר למצבים חדשים, לטוב ולרע. אז קודם כל אחרי שעברנו את השוק הראשוני והעיכול של עובדת המחלה, אנחנו מתחילים להיכנס בד"כ לשגרת ניתוחים/כימו/הקרנות. 

בשבועות הראשונים של המחלה קצת הרגשתי בחופש. נפטרתי בבת אחת מכל הלחץ של העבודה, התפנה לי המון זמן וחוץ מהזמן שבו התעסקתי ישירות במחלה או קיבלתי כימו קראתי הרבה, השלמתי סדרות בנטפליקס שלא הספקתי לראות וכו'. הייתי קצת בהדחקה. בסדר. 

אבל אז הגיע משבר. נכנסתי לניתוח חירום לא פשוט שאחריו היו שני אשפוזים די ממושכים פלוס מתנה – סטומה. בכיתי המון והרגשתי אבוד, בודד ומדוכדך ובאמת חששתי מאוד שאיבדתי את הדבר החמקמק הזה, היכולת שלי להנות.

אבל בסופו של דבר, הזמן עבר, התרגלתי לסטומה, הכאבים מהניתוח עברו וחזרתי לשגרת טיפולים, וגם היכולת שלי למצוא ולעשות דברים מהנים חזרה. עברתי את המעגל הזה פעמים נוספות בהמשך, והבנתי שאם אני נותן לעצמי להיות במקומות הנמוכים, זה מאפשר לי להיות גם במקומות הטובים יותר. אם מנסים "להחזיק" יותר מדי חזק איזו עמדה של כוח או קלילות, זה לא מחזיק מים בסופו של דבר כי זה לא נותן ביטוי לדברים שחייבים לקבל ביטוי (בסרטן קורים דברים קשים, שמעוררים דברים קשים, ובאופן אותנטי, אנחנו רוצים לתת ביטוי לחלקים האלה בתוכנו) וזה עוצר את הזרימה. להיות חולה סרטן זה להיות מחובר למקומות של מוות אבל גם למקומות של חיות וחיבור לחיים. אז כשאני עמוק בחרא, אני מנסה להיזכר, לפעמים בעזרת הפסיכולוגית שלי, איזה כוחות חיים יש לי, ומנסה להאמין בזה שהגל יחלוף, והחיות והמשחקיות ישובו. זה כמו חיים רגילים רק על ספידים.

מוזיאון

עוד נקודה ששמתי לב אליה כעבור זמן היא שככל שאני נמצא במצב יותר גרוע (מרקר עולה, גרורות חדשות, תופעות לוואי, אשפוז וכו'), כך העיסוק שלי מצטמצם ל"כאן ועכשיו" והתוכניות שלי מתקצרות לטווח המאוד קרוב של עד כמה שבועות בלבד. לעומת זאת כאשר המצב שלי משתפר התוכניות מתארכות. פתאום אני חושב על מתי ואיך אחזור לעבוד, על המשכנתא, על הקורונה, על המלחמה הבאה בעזה ועל עוד מיליון דברים. אז ברור שכשהמצב מדרדר זה חרא, אבל יש פה איזה רווח משני קטן ששווה לשים לב אליו – פתאום הדבר היחיד שמשנה זה הסדרה שאני רואה עכשיו, הטיול שאני מתכנן לסופ"ש או הספר שאני מקריא לילד שלי, ואני יכול להיות משוחרר מכבדות העתיד כשאני עושה את כל אלה. היכולת להתמקד ברגע היא מאוד משמעותית, וכמו שהיא קלישאתית כך היא גם נכונה. אני לא אתחיל להמליץ פה על מיינדפולנס וכל מיני דרכים להגיע לזה – אבל אם אתם מכירים את עצמכם ויודעים שיש דברים שיעזרו לכם להגיע לשם – לכו על זה. 

הנסיעה לארה"ב מבחינתי הייתה לא רק טיפולים. היא היתה התמקדות ב"כאן ועכשיו", פוקוס על הנאה וניצול הזדמנויות מתמשך.

חליתי במחלה קשה וחיי השתנו ללא היכר. אז נכון שהם כללו עכשיו יותר כאבים פיזיים ונפשיים אבל במובנים מסוימים הם גם השתפרו. הייתי עסוק יותר בליהנות מאשר בליצר הישגים עתידיים.

בארה"ב יכולתי להרגיש לא רק חולה, אלא גם תייר. אף אחד פה לא שאל אותי מתי אני חוזר לעבודה או מה אני עושה עם עצמי. מבחינתי הייתי בבועה של טיולים וטיפולים. מבחינתי שום ביקור בבי"ח במנהטן לא נגמר בלי ארוחה טובה בעיר. הייתי תייר בצפון מזרח ארה"ב בזמן שכל החברים שלי היו תקועים בבית עם הקורונה והעבודות העמוסות שלהם, ולא דרכו בנתב"ג כבר שנתיים.

אז נכון שאני חולה ובסכנת מוות והכל, אבל היי – אני באחת הערים הכי מדהימות בעולם! ואני מת על ערים גדולות!

Time square
Union Square

ארה"ב היא מדינת ענק, מהרגע הראשון התחלתי לחקור מפות, לאן אני רוצה להגיע, לאן ניסע לטייל כשארגיש טוב וסימנתי כל מיני מקומות בצפון מזרח ארה"ב כמו ה-white mountains  בניו המפשייר, כל מיני פארקים לאומיים באפסטייט ניו יורק, או כל מיני עיירות קטנות ומעוזי היפים או היפסטרים שכיף לבקר בהם. השיא היה טיול של חמישה ימים בניו המפשייר, ראינו נופים מהממים, יונתן רחץ במפלים יפיפיים ועלינו (בנסיעה אמנם) לפסגה של 6,000 מ' וכל זה אני מזכיר, בין ניתוחים וטיפולים בסרטן גרורתי! 

נהנינו מהתרבות המקומית – אם זה היסטריית הקישוטים של Thanksgiving וחג המולד, שווקי סוף שבוע מקומיים, מכירות חצר, כל הפסטיבל סביב השלכת בניו אינגלנד ועוד.

כן התמודדנו עם מגבלות – אי אפשר לנסוע נסיעות ארוכות מדי עם ילד בן שנה וחצי באוטו, אני לא תמיד הייתי בכושר גופני טוב, ותמיד דאגנו להיות לא רחוק מדי מבית החולים, והקורונה כמובן. הפנטזיות שלי למסע קואוסט טו קואוסט הומרו במציאות לטיולים קטנים יותר. רציתי לעשות טרקים ובמציאות, לא יכולתי. אבל היכולת לפנטז בעצמה החזיקה אותי, גם אם המימוש היה לפעמים לא מלא.

והיה עוד אירוע מרגש שכלל ניצול הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. אני ומורן התחתנו בארץ דרך גוף רבני שהרבנות הראשית לא מכירה בו. אז כדי להשלים את התהליך ולהיות מוכרים בארץ במשרד הפנים, רצינו להתחתן בעיריה בניו יורק. אז אחרי תלאות בירוקרטיות הקשורות לקורונה, הצלחנו לקבוע טקס, קנינו בגדים יפים, הבאנו חבר שיהיה עד ועשינו את הטקס.  

והכי הכי חשוב – תמיד יש זמן למצוא איזה בית קפה איכותי שאנחנו עדיין לא מכירים וללכת לנסות אותו (:

נדב.

חתונה אזרחית

6 תגובות

  1. הכתיבה שלך מרתקת ומרגשת. ממש מכניסה לחוויה על כל הגוונים שלה. מאחלת לך המון בריאות ושתמשיך לצבור גם רגעים יפים ומיוחדים לצד אלו הקשים והמבאסים.

  2. גיבורים אמיתיים ,משפחה נפלאה,חיזקו ואימצו,המשיכו באופטיות ,ויהיה טוב,המון חכמת חיים שובו במהרה ,אוהבים אתכם..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *