אם אתם חולים בסרטן, במיוחד סרטן "רציני", גרורתי וזה… אתם בטח מכירים את המנטרות והקלישאות לגבי שיפור מצב רוח והתמודדות חיובית מול המחלה. הנה כמה מהן:

• אמירות לגבי קשרי גוף ונפש ואיך מצב רוח טוב יכול להשפיע לטובה על המאבק במחלה
• את צריכה להזיז את הגוף כמה שיותר, לעשות ספורט, זה משחרר אנדורפינים וממריץ
• תתמקד בדברים שכיף לך לעשות, תאמץ תחביב
• תמצא לך מטרה
• תתחילי לעשות מדיטציה
• תשקיעי עכשיו בדברים החשובים באמת

אני יודע איך זה מרגיש. הדבר האחרון שאתם צריכים עכשיו זה טיפים לחיים טובים ופסיכולוגיה חיובית. אחרי הכל, כמה חיובי אפשר להיות כשמתמודדים עם חרדת מוות יומיומית, שגרת טיפולים כואבים, וחוסר ודאות כללי לגבי החיים. אני לא אומר שהעיצות הקונקרטיות האלה לא יכולות לעזור למישהו, אבל אני רוצה להגיד פה משהו יותר עמוק על היכולת ליהנות.

לא חשבתי ש"אדע" איך להרגיש טוב או ליהנות תוך כדי המחלה. אחר כך כן חשבתי שאני יודע, ואז המון פעמים חשבתי שאיבדתי את זה. ואולי כן מתישהו אני אאבד את היכולת הזו. אבל יש לי כמה תובנות על העניין מתוך החוויות האישיות שלי.

קודם כל, החוויה שלנו כבני אדם כל הזמן משתנה. חוץ מבמקרים קיצוניים מאוד כמו אבל או דיכאון קליני,  בד"כ תמצאו אנשים שנעים בין חוויות חיוביות ושליליות, לפעמים ימים כאלה או כאלה, לפעמים עם שינויים במהלך היום ואפילו במהלך השעה. גם אם אנחנו מרגישים שהיה לנו יום גרוע, כשמתעמקים ומשחזרים, בדרך כלל מגלים שהיו גם נקודות אור. סרטן הוא בד"כ מחלה לטווח ארוך, עם החמרות, הטבות, רימיסיות וחזרות. דבר נוסף – אנחנו יצור שמסתגל נורא מהר למצבים חדשים, לטוב ולרע. אז קודם כל אחרי שעברנו את השוק הראשוני והעיכול של עובדת המחלה, אנחנו מתחילים להיכנס בד"כ לשגרת ניתוחים/כימו/הקרנות. 

בשבועות הראשונים של המחלה קצת הרגשתי בחופש. נפטרתי בבת אחת מכל הלחץ של העבודה, התפנה לי המון זמן וחוץ מהזמן שבו התעסקתי ישירות במחלה או קיבלתי כימו קראתי הרבה, השלמתי סדרות בנטפליקס שלא הספקתי לראות וכו'. הייתי קצת בהדחקה. בסדר. 

אבל אז הגיע משבר. נכנסתי לניתוח חירום לא פשוט שאחריו היו שני אשפוזים די ממושכים פלוס מתנה – סטומה. בכיתי המון והרגשתי אבוד, בודד ומדוכדך ובאמת חששתי מאוד שאיבדתי את הדבר החמקמק הזה, היכולת שלי להנות.

אבל בסופו של דבר, הזמן עבר, התרגלתי לסטומה, הכאבים מהניתוח עברו וחזרתי לשגרת טיפולים, וגם היכולת שלי למצוא ולעשות דברים מהנים חזרה. עברתי את המעגל הזה פעמים נוספות בהמשך, והבנתי שאם אני נותן לעצמי להיות במקומות הנמוכים, זה מאפשר לי להיות גם במקומות הטובים יותר. אם מנסים "להחזיק" יותר מדי חזק איזו עמדה של כוח או קלילות, זה לא מחזיק מים בסופו של דבר כי זה לא נותן ביטוי לדברים שחייבים לקבל ביטוי (בסרטן קורים דברים קשים, שמעוררים דברים קשים, ובאופן אותנטי, אנחנו רוצים לתת ביטוי לחלקים האלה בתוכנו) וזה עוצר את הזרימה. להיות חולה סרטן זה להיות מחובר למקומות של מוות אבל גם למקומות של חיות וחיבור לחיים. אז כשאני עמוק בחרא, אני מנסה להיזכר, לפעמים בעזרת הפסיכולוגית שלי, איזה כוחות חיים יש לי, ומנסה להאמין בזה שהגל יחלוף, והחיות והמשחקיות ישובו. זה כמו חיים רגילים רק על ספידים.